‏11 ינואר 2017
בחזרה למרוקו, בחזרה למחוזות ילדותי

אינני יכול להתחיל רשימה זו מבלי להתייחס לקבוצה שאתה נסעתי למרוקו .
אומרים שטיול מאורגן מוצלח תלוי בשני דברים-בהרכב הקבוצה ובמדריך/ה.
במקרה שלנו, היה לנו מזל משתי הבחינות.
הקבוצה שלנו הייתה מגוונת בכל המובנים אך זה לא מנע מאתנו לחיות בהבנה והרמוניה יחד משך כמעט שבועיים וזה אינו דבר מובן מאליו.
המדריכה ענת לוי כהן עלתה על כל הציפיות, הניסיון המקצועי שלה(הביקור שלנו היה ה-40 במספר שלה במרוקו), הידע הרב על מרוקו והיכרותה הקרובה את האוכלוסייה המקומית תרמו להצלחה הגדולה של הביקור ולהתערותנו בתוך המדינה שבה ביקרנו.
מרוקו בוערת בליבה של ענת שמוצאה משפחתה מהעיר אסוו’רה, ענת הצליחה להדביק אותנו בהתלהבות שלה וגם סללה לנו את הדרך לליבותיהם של המרוקאים הרבים שפגשנו במהלך המסע.
המזל גם האיר לנו פנים בדמותו של הבדרן של הקבוצה, עמוס וחבורתו, שהנעימו לנו את הזמן לאורך נסיעותינו הארוכות באוטובוס וגם מחוצה לו.
הריי חייב להיות אחד כזה בכל טיול מאורגן ששובר את החדגוניות של הנסיעות הארוכות, זה שתמיד לוקח מהמדריכה את המיקרופון כשהיא מסיימת את ההסברים שלה ומתחיל לבדר את הנוסעים במהלך הנסיעה.

אני, שזה לי הביקור המאורגן הראשון שבו השתתפתי ושהייתי מלא חששות ואף חרדה לפני הנסיעה לא מתחרט לרגע שהשתתפתי בטיול הזה עם חברת “דיסקברי” ועם המדריכה ענת לוי כהן שהובילה אותנו באהבה והראתה לנו את “מרוקו בעיניים אחרות” דרך העיניים שלה.
מרוקו שגיליתי במשך הביקור היתה שונה לגמרי מזו שעזבתי ב-1967.
מרוקו של אז היתה מדינה עניה עם תשתיות ישנות שירשה משלטון הפרוטקטורט הצרפתי.
מרוקו של היום היא מדינה מודרנית שאוטוסטרדות (בתשלום) מחברות בין עריה הראשיות. הערים עצמן נקיות ומטופחות.
במיוחד עבור התיירים, שוררת במדינה תחושה של ביטחון וסדר, משטרת התיירות הנוכחת בכל מקום ומופקדת על ביטחונם של המבקרים בכדי למנוע את הטרדתם על ידי “מורי דרך” למיניהם.
בל נשכח שהתיירות מהווה סקטור בעל חשיבות אסטרטגיית עבור המשק המרוקאי( ב-2013 מספר התיירים עבר את סף ה-10 מיליון , שהכניסו לאוצר המרוקאי יותר מ-6 מיליארד דולר.)
דבר אחר שבלט במגעינו עם המקומיים, היא האהבה הכנה והכבוד הרב שרוחשים המרוקנים למלכם מוחמד השישי.
כולם מייחסים לו את המודרניזציה שהמדינה עברה מאז תחילת שנות ה-2000.
דיוקנו תלוי כמובן בכל מקום, כמו כן גם הסיסמה הלאומית- אללה, אלווטאן , אלמאליק (אללה, המולדת, המלך) ודבר זה איננו חידוש.
המלך מרגיש קירבה רבה לעמו ומבקר ברחבי הממלכה (למלך לא פחות מ-25 ארמונות בערים החשובות!).
המלך נעזר בתפקידו בידי רעייתו, סלמה בנאני שגם היא פופולרית מאוד בקרב העם (גם בזכות יופיה) והיא הרעיה הראשונה של המלך הנושאת בתואר נסיכה וגם הראשונה המוצגת בציבור ויוזמת פעילויות רשמיות רבות המסוקרות בהרחבה ע”י התקשורת.
בעשייה למען העם המרוקאי כמובן אחראית גם המלכה סלמה שיש לה שורשים יהודיים, אחראית על מעמד האישה והחינוך במרוקו ועוסקת בתחומים רבים ושונים.
בניגוד לאביו, המלך חסן השני, שהיתה לו נוכחות בולטת בזירה הבינ”ל בכלל והמזרח תיכונית בפרט (נזכור את התפקיד שמילא במגעים הראשונים בין מצרים וישראל ואשר סללו את הדרך לביקורו ההיסטורי של הנשיא סאדאת בירושלים בנובמבר 1977), הרושם הוא שהמלך הנוכחי תופס מרחק מהזירה הזו כשסדרי העדיפויות שלו הם במישור הפנים ובעיקר לדאוג לרווחת עמו והמאבק בעוני ובנחשלות.
מובן מאיליו שלא הכול וורוד בממלכה ובמהלך סיורינו ברחבי המדינה, יכולנו לעמוד על הפערים הגדולים בפיתוח בין הערים הגדולות ואזור הכפרים, הן בתחום התשתיות והן בתחום הסוציו-כלכלי( במיפקד האוכלוסין האחרון שנערך ב-2014, נמצא כי 40% מהאוכלוסיה במרוקו עדיין חיים באזורים הכפריים הפחות מפותחים).

עזבתי את מרוקו בגיל 18 כדי לעלות ארצה, לפני כמעט חמישים שנה, בעיצומו של אותו גל עצום של סולידריות עם ישראל, גאווה בניצחונה המזהיר והתחדשות הרעיון הציוני ששטף את העולם היהודי בכלל ואת הצעירים היהודיים בני דורי בפרט ואפיין את התקופה ההיא בתולדותיה של מדינת ישראל הצעירה מיד לאחר מלחמת ששת הימים.
ככל שאני יכול לשפוט היום במבט לאחור, עזיבתי את מרוקו לא לוותה לא בטראומה ולא ברגשי חרטה, להוציא העובדה שהשארתי את הורי ואחי הבכור מאחור.
ממילא אלה לא השתהו והצטרפו אלי בארץ כחצי שנה לאחר מכן.
אך הגעגועים למרוקו וליתר דיוק עיר הולדתי מקנס, לא איחרו להשתלט עלי.
בשנים הראשונות לשהותי בארץ, הנוסטלגיה הזאת לבשה תחילה צורה של חלומות ליליים. בחלומותיי החוזרים ונשנים, מצאתי את עצמי משוטט ברחובות המלאח של מקנס שבו עברו עלי שנות ילדותי ונעורי.
ואז עם היפתחותה של מרוקו לתיירות מישראל בשנות ה-80 של המאה שעברה, שבשלב הראשון היתה מוגבלת לישראלים ממוצא מרוקאי ושהתרחבה לאחר כן לישראלים מכל הסוגים, התחלתי לחלום “בהקיץ” על ביקור שורשים במרוקו.
רק לאחר עשרות שנים של היסוסים ואין ספור דחיות יכולתי לבסוף להגשים את חלומי.
וזה קרה לפני כשלושה חודשים כשידידת משפחה שלנו שמוצאה ממקנס גם כן, הציעה לרעייתי להצטרף אליה ולבני משפחתה המורחבת בטיול מאורגן למרוקו.
למרות אי אלו בעיות בריאות וקשיים אירגוניים במהלך הביקור, רעייתי חזרה מוקסמת ממנו.
בעידודה של אשתי, נרשמתי לטיול מאורגן בחברת “דיסקברי” שנמשך כמעט שבועיים.
עם זאת ובניגוד למסלול הטיול של אשתי שכלל יומיים שלמים במקנס (על פי בקשתם המפורשת של חברי הקבוצה שלרובם ככולם היה קשר לעיר הזאת), המסלול של דיסקברי לא כלל את הבירה האימפריאלית של המלך מולאיי איסמעיל, אותה עיר שהיתה כמובן הסיבה והמטרה הראשונות של ביקורי במרוקו.

למזלי מסלולנו כלל יומיים שלמים בעיר פז המרוחקת כ-60 ק”מ בלבד ממקנס. ניצלתי את העובדה הזו כדי לקחת יום שלם ולבקר בעיר הולדתי, מלווה בבני יונתן ששמח לבקשתי להצטרף אלי לטיול השורשים הראשון שלי במרוקו.
לאחר לילה ללא שינה וטיסה מייגעת של שמונה שעות עם עצירה במדריד, הגענו למרקש תחת גשם דק, דבר שבעיני המרוקאנים מסמל ברכה, במיוחד לאחר מספר שנים שחונות רצופות במדינה כפי שסופר לנו לאחר מכן.
לאחר ביקור בזק בכיכר ג’מאע אלפנה וסיור ראשוני קצר בעיר האדומה כפי שהיא נקראת שם, נסענו לקזבלנקה באוטוסטרדה, תחנה ראשונה של מסע שהיה עתיד להובילנו ברחבי המדינה כולה מצפון ועד דרום, עבור ברבאט עיר הבירה המדינית והאדמיניסטרטיבית של הממלכה, עיר יפה ומטופחת, המשך בטנג’יר שבקצה הצפון-מערבי של מרוקו, משם הדרמנו ל-שפשאוון (Chefchaouen) עיירה ציורית חבויה בתוך שרשרת הרי ה-Rif שייחודה בכך שבתיה צבועים כולם בכחול ולבן. את העיר הזאת אסור לפספס כשמגיעים למרוקו.
התחנה הבאה במסענו דרומה היתה העיר ווזאן (Ouezzane) שם ביקרנו בבית העלמין היהודי שבו קבור הרב רבי עמרם בן דיוואן זצ”ל, הנחשב כקדוש בעיני יהודי מקנס והמוסלמים באזור בכלל.
משם המשכנו לעיר פס, הבירה הרוחנית והתרבותית של הממלכה והעיר התיירותית הראשית בהרי האטלס התיכון, הסיור המשיך דרומה דרך איפראן(Ifrane), עיירת נופש וסקי חשובה בהרי האטלס התיכון, מידלט, ארפוד ווורזאזט ( Ouarzazate ), השער למדבר הסהרה המרוקאי שבתיה החומים בנויים כולם מטרה קוטה, וה- Cinecitta של אפריקה שבה הוסרטו סרטי פעולה ידועים ועתירי תקציב כגון גלדיאטור והקיסר האחרון בין היתר.
לאחר שחצינו את הרי האטלס הגבוה המתנשאים מעל ל-4,000מ’, ומישור אינסופי שבו נטועים עשרות מיליונים של עצי הארגאן( Argane) שממנו מפיקים את השמן המפורסם הידוע בסגולות הריפוי שלו, במיוחד מחלות עור ומוצרי קוסמטיקה רבים.

הגענו לאגדיר ( Agadir ) העיר הדרומית ביותר על החוף האטלנטי של מרוקו, פנינת תיירות הקיט ויעד אהוד במיוחד על הגולשים מהעולם כולו, וניתן להבין בקלות מדוע, מכיוון שבעיר הלבנה כפי שהיא מכונה שם, שורר מזג אויר אביבי לאורך השנה כולה כמעט כשהטמפרטורה הממוצעת נעה בין 22-30 מעלות צלסיוס, בנוסף, ההיסטוריה של אגדיר היא סיפור אגדה מודרני אמיתי ומפעל מרשים של שיקום ובניה מחדש בכל קנה מידה, מעיר קטנה בת 45,000 תושבים לפני רעידת האדמה של 1960 שהחריבה אותה כמעט לחלוטין והרגה שליש מתושביה וביניהם בין 1,300 ל-1,500 יהודים (מתוך קהילה שמנתה כ-3,500 נפש ושכל ניצולה עלו ארצה כמיקשה אחת), העיר הזאת נבנתה מחדש מהיסוד ראשית על פי הוראתו של המלך מוחמד החמישי ולאחר מותו ב-1961 ע”י בנו יורשו, חסן השני.
שני המלכים יצאו בקול קורא לאדריכלי הערים בעולם כולו וחברות בניה בינ”ל לבוא ולשקם את העיר ההרוסה על פי תכנית מדוקדקת.
ואכן קולם נשמע, והעיר המודרנית הנעימה הזאת מונה כיום יותר מ-700,000 תושבים ולה הנמל השני בחשיבותו במרוקו. בנוסף היא מהווה את מוקד התיירות השני בחשיבותו במרוקו אחרי מרקש והיא ממשיכה למשוך משקיעים מהעולם כולו, ובזכות אקלימה הנוח היא גם הפכה למרכז חשוב עבור גמלאי אירופה שבאים להשתקע בה לאחר יציאתם לפנסיה.
לאחר ביקור חובה בעיר אסאוור’ה ( Essaouira ) שמצפון לאגדיר, שבעבר נקראה מוגאדור, עיר נמל שנשלטה לסירוגין לאורך ההיסטוריה בידי המעצמות הימיות האירופיות החשובות של אותם ימים, כגון פורטוגל, אנגליה, צרפת גרמניה ואפילו הולנד וכיום מפורסמת בעיקר בזכות פסטיבל מוסיקת הגנאוו’ה השנתי שלה המושך חובבי מוסיקה אתנית מכל העולם.
איך ענת אמרה לנו מאסוו’רה הכל התחיל… משם בני משפחתה עלו לארץ ישראל.
סבתא אסתר מאמאן זצ”ל וסבא רבא שלה רבי חיים מאמאן זצ”ל קבורים שם.
מסענו הסתיים בנקודה בה התחיל, מרקש, העיר האדומה כאמור, היעד התיירותי הראשון במעלה במרוקו, בשנת 2016 נכנסו רק למרקש כ-2 מליון תיירים.
העיר מפורסמת בעיקר בזכות כיכר ג’מאע אלפנה והשוק הססגוני והמיוחד שלה, בתי המלון המפוארים שלה כמו הממוניה האגדי.
אך מרקש היא יותר מזה והיא מונה עשרות אוצרות של האדריכלות המורסקית האופיינית למרוקו שהמפורסמים ביניהם מסגד הקוטוביה ( Koutoubia ) וארמון בהייה(Bahia) המפורסם.
במהלך שהותנו בת שלושה ימים, התקיים בעיר מרקש פסטיבל הסרטים השנתי הידוע שלה כשאורחת הכבוד השנה היתה השחקנית הצרפתיה איזאבל אדג’אני.
בית המלון שלנו היה ממש סמוך לארמון הקונגרסים של העיר המאכסן את חגיגות הפסטיבל, ויכולתי, ממרפסת חדרי שבקומה השישית במלון, לצפות בכוכבי הקולנוע הבינ”ל שיורדים מהלימוזינות המפוארות שלהם כשאלפי אוהדיהם מקבלים אותם במחיאות כפיים סוערות, בדיוק כמו בפסטיבל קאן או בטקס פרסי האוסקר בהוליווד.
שדרות מוחמד השישי בת ה- 11 ק”מ ובה נמצא המלון שלנו וארמון הקונגרסים היתה מקושטת ומוארת לכל אורכה לרגל האירוע וזה העניק לעיר מראה קסום שלא ניתן היה להעתיק את המבט ממנו.
ייאמר בדרך אגב, כי כשחייתי במרוקו לא יצאתי הרבה מהעיר מקנס ובדומה לצעירים היהודיים האחרים, מגעי עם המוסלמים המקומיים היו מינימליים.
הטיול הזה אפשר לי לסגור את שני הפערים האלה.
הביקור במרוקו נתן לי הזדמנות לגלות את נופיו המדהימים אך גם, הודות לערבית המרוקאית שדיברתי בעבר וחזרה אלי כמו במטה קסם מיד עם נחיתתי במרקש, הייתי מסוגל לתקשר ישירות ובאופן בלתי אמצעי עם האוכלוסייה המקומית וזה למעשה מה שאפשר לי “לטבול” מחדש בארץ הזאת שבה הרגשתי כאילו אני שב הביתה.
המרוקאים מכל שכבות האוכלוסייה היו כל כך נחמדים אלינו והפגינו פתיחות וכמובן הכנסת אורחים יוצאת מן הכלל כנהוג במדינה זו, ביודעם בבירור שאנו באים מישראל ואולי אפילו בגלל זה.
לאורך כל שיחותינו עם המקומיים, אלה חזרו והביעו בפנינו את תמיהתם מדוע עזבו היהודים את מרוקו וכמה הם מצטערים על כך ומתגעגעים לתקופה שבה שכנו יחד זה לצד זה.

במהלך ביקורינו הרבים בשכונות המלאח היהודיות שברוב המקרים נעשה מאמץ לשמרן כמעט כפי שהיו בעבר וזאת על פי מדיניות מודעת של ממשלת מרוקו שמטרתה לשמר את המורשת האדריכלית ושל מקומות הפולחן של הקהילות היהודיות של העבר.
לא פעם תושביו החדשים של מלאח זה או אחר הצביעו על בית מסוים שבו גר יהודי פלוני ואף נקבו בשמו.
במאמר מוסגר ייאמר כי השבוע התבשרנו שהמלך מוחמד השישי בא לקזבלנקה וחנך אישית מחדש בית כנסת עתיק בעיר ששופץ ונפתח מחדש לרווחתם של שרידי הקהילה היהודית בעיר שפעם מנתה 70,000 נפש וכיום בקושי 1,500 איש, וגם קיבל החלטה להחזיר את השמות המקוריים לרחובות המלאח היהודי במרקש -שרובם שונו לאחר עזיבת היהודים את העיר.
יותר מפעם אחת שמעתי את רצונם העז של בני שיחי המרוקאים לראות את היהודים חוזרים באומרם בצער כי בעוזבם הם השאירו חלל ריק..
למען ההגינות, שמעתי גם צלילים אחרים במיוחד מפיהם של אינטלקטואלים שהיתה לי הזדמנות לפגוש בבתי המלון המפוארים שבהם השתכנו, שלדידם עזיבתם של היהודים היא לא אחר מאקט של בגידה וכפיות תודה מצדם של היהודים.
ואחרון חביב, היחסים בין מרוקו לישראל.

להוציא תקופה קצרה שבאה בעקבות הסכמי אוסלו והתחממות היחסים בין ישראל למדינות ערב שונות שנבעה מכך, ובה ישראל ומרוקו קיימו יחסים דיפלומטיים ביניהן (אמנם בדרג נמוך של משרדי קישור ברבאט ותל אביב בהתאמה), הקשרים בין שתי המדינות היו תמיד לא פורמליים ולא רשמיים וממשיכים להיות כך גם היום. שיתוף הפעולה בין שירותי הביטחון של שתי המדינות החל משנות ה-60 המוקדמות (ראה פרשת בן ברקה) הינו סוד גלוי אך מעולם לא קיבלו אישור רשמי מצד כלשהו.
הדברים התחילו להתחמם באמצע שנות ה-80 וב-1986 למשל, ביקר רה”מ ישראל דאז שמעון פרס בעיר איפרן ונפגש עם המלך חסן השני בארמונו וביקור זה פורסם ברבים.
גם ההתפתחות המדהימה של התיירות הישראלית במרוקו החלה בשנים ההן, קודם כאמור כתיירות של עליה לרגל לקברי הקדושים וטיולי שורשים של ישראלים שמוצאם ממרוקו ולאחר מכן התפשטה לישראלים מכל הקטגוריות.
לסיכום, למרות היעדר שלום בין מדינות ערב וישראל, מרוקו ממשיכה להיות אחת המדינות הנדירות (האחרות, אם כי לא מה שהיו פעם, הן מצרים וירדן) המקבלת בזרועות פתוחות תיירים מישראל.
אני מעז לומר שהכנסת האורחים שלה הם זוכים מצדם של מרוקאים מכל קבוצות האוכלוסייה, אין לו אח ורע בעולם כולו.
אם המצב הוא כזה בהיעדר שלום, נדמיין לעצמנו לרגע מה היה יכול להיות לו שרר באמת שלום בינינו לבני דודינו הערבים.

ולסיכום:
את הסיפור שלי עם מרוקו לא סיימתי, אני בטוח שאני אחזור אליה שוב…
מי שמגיע למרוקו פעם ראשונה, מרוקו משאירה לו טעם של עוד וזה מה שקרה לי.
מרוקו אני אחזור אליך שוב…
תודה לחברי הקבוצה ולענת שגיליתי אנשים טובים ומיוחדים באמצע הדרך.
בברכה: שלמה מורגן

שתפו לחברים